הערכה עצמית ופסיכודרמה – סיפור מקרה

מסתיים שלב... ואני שואל את הקבוצה...: אנחנו לאחר חג הסליחות, יום כיפור. אך מה עם חג התודות? למי יש לנו תודה בלב, תודה שעוד לא אמרנו? יכול להיות לאנשים קיימים ויכול להיות לכאלה שכבר לא בקשר איתנו או שאינם בחיים עוד. מספר חברים רצו להשתתף, והתחלנו עם כ'.

מנחה: "למי אתה רוצה להגיד תודה?"

כ': "כשהייתי ילד בצ'כוסלובקיה, בשנים הראשונות של בית ספר, ההורים עבדו מאוד קשה הרבה שעות ובכל זאת היינו עניים. די כמו כולם... הייתי מגיע הביתה רעב אחרי הבית ספר. כל הצעידה הביתה הייתי מקווה שהשאירו לי לחם או משהו לאכול, כי ההורים היו חוזרים רק בערב. ברוב המקרים לא היה מה לאכול והייתי יוצא מהמטבח החוצה לחצר מבואס. כי בבית ממילא אין מה לעשות. לא היתה לנו טלביזיה עדין. הייתי מסתכל על החצר של השכנים.

היו שם ארבעה ילדים, שניים מהם בסביבות גילי ו"לנה" (האמא) לא עבדה, או לפחות הייתה כבר בבית כאשר הייתי מגיע. אם הייתה רואה אותי הייתה מזמינה אותי לאכול איתם. חוץ מאשר בפעמים שבעלה היה. בעלה היה נהג משאית קטנה וממש שנאתי אותו, כי אם הוא נמצא- אני נשאר רעב. לנה הייתה מתיחסת אליי מדהים, כמו עוד בן...."

מנחה: "מי לדעתך יכולה להיות לנה?"

כ': "אני לא יודע, היא הייתה מבוגרת... בעצם כשאני חושב על זה, היא הייתה בסביבות הגיל שאני בו עכשיו. וואוו. איזה מוזר. לנה תמיד הייתה הדמות 'המבוגרת' שנתנה לי להרגיש שווה. זה אומר שעכשיו אני יכול לתת למישהו אחר תחושה של שווה... טוב נסחפתי. לדעתי ד' יכולה להיות לנה."

מנחה: "ד', מוכנה לבוא לשבת על הכיסא הריק ליד כ'?"

ערכנו משחק תפקידים בו הכרנו את "לנה" דרך כ' ובעזרת ד'. ואז נאמרה התודה:

כ': "זה שנשארתי לבד וההורים שלי לא דאגו לי, זה לא אומר שאני צריך להשאר רעב. אני חושב שבזכות ההסתכלות שלך עלי, נותר לי ביטחון עצמי. כי בהתחלה עוד חשבתי, שאחרי כמה פעמים שתאכילי אותי- תזרקי אותי, כי אני לא שווה... ובעיקר אחרי שרבת עם בעלך בגללי. לקח לי זמן להבין שבאמת אכפת לך ממני. פעם ביום או יומיים למשך רבע שעה, הרגשתי ממך יותר אהבה מאשר מאמא שלי כל השנה. את זו שנטעת בי את תחושת אני שווה. את יודעת, עלה לפני כמה שנים שיר שנוגן מליון פעמים ברדיו. (בשלב זה העיניים של כ' כבר לחות) כל פעם שאני שומע אותו, אני שר בלב אליך. זה בעצם שיר רומנטי של ליאור נרקיס, אך כל פעם שאני שומע אותו ברור לי 'שאת הנשמה המתוקה שלי....בלעדיך אני חצי בן אדם ... בלעדיך אני בעצם כלום'. תודה, תודה, תודה."

בשלב זה זלגו דמעות ל כ' וכל הקבוצה הייתה מרוגשת מאוד.

אפילוג: בשבוע שלאחר ההתרחשות הנ"ל תפס אותי כ' בכניסה לפני המפגש וסיפר לי, שזו הייתה הפעם הראשונה שסיפר על לנה. זה היה סוד שהוא שמר הרבה שנים....

לסיכום אומר שההתנהלות שלי / שלנו בחיים, מושפעת מאוד מהתפישה והערכה העצמית. ישנן מספר דרכים לחיזוק הערכה זו בטיפול פרטני ובטיפול קבוצתי. פגישות פסיכו-דרמתיות מאפשרות חיבור זה בכמה דרכים. אחת מהן היא ההודיה. הודיה מחזקות את תחושת ערך העצמי על ידי תזכורת לעדיות תומכות. הדרך בה מסתכלים עלינו בחיים, משפיעה על ההסתכלות שלנו על עצמנו. הסתכלות בילדות, אך גם בבגרות, משפיעה ומכוונת אותנו ואת הערכתנו העצמית.

תודה על הקריאה,

טל קנב